מאירי על בבא מציעא ק׳

1 המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואיננו מכונת הפרק אלא שאחר שסיים עניני השאלה והיה אחד מביאוריה זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה נתגלגל לבאר מחלוקת שבין מוכר ולוקח זה אומר כך היה וזה אומר כך היה ועל זה הצד נתגלגלו משניות אלו עד משנת המשכיר בית לחברו והתחיל במשנה זו בענין זה והוא שאמר המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר איני יודע אין לו אלא קטן זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו אמר הר"ם איני צריך להחזיר פעם שניה אותם העיקרים שכבר זכרתי בזה הפרק והם המוציא מחברו עליו הראיה וטענו חטים והודה לו בשעורים פטור שאם אתה זוכר אותם תדע שזאת המשנה לדעת סמכוס ומה שאמר ישבע המוכר ר"ל על ידי גלגול כמו שביארנו מן העיקרים אין נשבעין על טענת עבדים אלא בגלגול כמו הקרקעות:

2 אמר המאירי המחליף פרה בחמור או המוכר שפחתו וילדה וכו' צריך שתדע שזה שתפשה המשנה לשון מחליף בפרה ולשון מוכר בשפחה מפני שהפרה אינה נקנית אלא במשיכה ואלו משכה הלוקח לא היה הענין מצוי שיהא הדבר מספק באיזה רשות ילדה אם עד שלא קנאה ואם לאחר שקנאה שהרי לא קנאה עד שמשכה וודאי נודע לו באותה שעה אם ילדה ומתוך כך פירשוה בחליפין ומכיון שמשך שכנגדו את החמור נקנית לזה הפרה בכל מקום שהיא כמו שביארנו במשנת כל הנעשה דמים באחר ואחר שכן אפשר שילדה הפרה ולא נודע אם קודם משיכת החמור והולד למוכר אם לאחר משיכת החמור והולד ללוקח אבל שפחה כנענית נקנית בכסף כמו שיתבאר במקומו וכשנתן הכסף ולא נטלה עדין הספק מצוי בלידתה אם קודם קבלת הכסף והולד למוכר אם לאחר קבלת הכסף והולד ללוקח ואמר על מחלקת זה שיחלוקו ויהא הולד לאמצע:

3 זהו ביאור המשנה ולענין פסק אינו כן מפני שכבר העמידו בגמ' משנה זו לדעת סמכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקין וכמו שהפרה באגם והשפחה בסימטא והוא קרן הסמוכה לרשות הרבים ומוכרין בה בהמות ועבדים שאם ברשות המוכר לגמרי אף סמכוס מודה שעל הלוקח להביא ראיה אלא שהפרה באגם והשפחה בסימטא ואנו כבר פסקנו בבבא קמא כרבנן והילכך אם הפרה ברשות מוכר הרי הלוקח מוציא מחברו ואפילו היתה באגם והשפחה בסימטא מ"מ בחזקת מוכר היא ולוקח מוציא מחזקתו ועליו הראיה בין ששניהם טוענין בבריא בין ששניהם טוענין בשמא אפי' לוקח בריא ומוכר טוען איני יודע ואם לא הביא לוקח ראיה ישבע מוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה אבל לא על ולד השפחה שאין נשבעין על העבדים אלא היסת ומגדולי הפוסקים יראה שפוסקין כסמכוס אלא שהם מודים שאף סמכוס לא אמרה כשהפרה או הולד לפרה באגם ולשפחה בסימטא וכן מודים שלא אמרה סמכוס אלא בשמא ושמא והילכך לדעתם כל ששניהם שמא יחלוקו אחר שאינה ברשות אחד מהם וכל שכן כשהתובע בריא והנתבע שמא אבל בריא ובריא וכל שכן בריא ושמא ר"ל שהנתבע בריא והתובע שמא המוציא מחברו עליו הראיה וגדולי המחברים נמשכו לדעת זה אלא שהם כתבו בה שאפי' אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה והוא תמה גדול לפי שיטתם ואם הם פסקו מה שאמרו למטה ואם אמר זה ברשותי ילדה והלה שותק זכה הטוען בולד:

4 ולמדת ממשנה זו מ"מ שהמוכר פרתו והיא מעוברת מכר היא ועוברה שאם הזכיר לו בפירוש פרה מעוברת היאך הם חולקים בולד אם כן מה הוא שאמרו בתוספתא פרה מעוברת אני מוכר לך מכר היא ועוברה פרה מיניקה אני מוכר לך מכר פרה ולא ולדה והלא אף בפרה סתם אתה אומר שמכר אינו דומה שאלו מכר פרה סתם אינו נותן פרה מעוברת אבל כל שהזכיר איזו פרה או פרתי או פרה זו והיא מעוברת נמכר עוברה עמה:

5 היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה לוקח אומר גדול לקחתי כגון שלא קנאו בשטר שיהא אפשר לבא בה לידי בירור אלא בכסף או בחזקה וטוען לוקח שגדול לקח ומוכר אומר איני יודע זכה בגדול ודבר זה אינה הלכה שהרי זה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור ואם מכח הודאת מקצת ושאינו יכול לישבע אין זה הודאת מקצת ואע"פ שאם אמר שני עבדים מכרת לי לא מכרתי אלא אחד היה ממין הטענה מ"מ כשאמר עבד גדול וזה אומר קטן אינו ממין הטענה שלא הודה לו מגוף מה שטען כלום ולא סוף דבר מפני שאין הקנין שוה בהם שהעבד הגדול אינו נקנה אלא כקרקע או במשיכה דרך תקיפה והקטן נקנה אף במשיכה שלא בדרך תקיפה כגון קראו ובא אצלו אלא אף בשניהם גדולים כן שממה שטענו לא הודה לו כלום שאף במין אחד כל שהוא ברור שאינו מודה לו ממה שטענו כלל אינו מין הטענה כמו שאמרו בכאן בבגד והרי הוא כחטים והודה בשעורים ואינו ממין הטענה ועוד שהרי עבד הוקש לקרקע ואינו בר שבועה ומ"מ בגמרא נתפרשה משנה זו בטוענו עבד בכסות גדול והלה אומר איני יודע אם כדבריך ואם עבד בכסות קטן וכגון שהכסות מחובר שהודאת מקצתו ממין הטענה כגון עבד גדול עם כסות הראוי לו מבגד זה מכרת לי והלה אומר איני יודע אם כדבריך אם עבד קטן עם כסות הראוי לו מבגד זה שנמצא מחוייב שבועה מחמת הבגד ואינו יכול לישבע ומשלם כסות גדול ופירוש משנה זו זכה בכסות גדול וכן בשדה לענין עומרין שזה אומר שדה גדולה עם עומרין מגדיש זה כפי הראוי לצאת משדה גדולה מכרת לי הא בעבד ושדה עצמם לא זכה כלל ואע"פ שכמו שנתחייב שבועה על הכסות ואינו יכול כך נתחייב שבועה על העבד על ידי גלגול ואינו יכול כבר ביארנו ואין אומרין בשבועה הבאה על ידי גלגול מתוך שאין יכול לישבע משלם ושמא תאמר והלא לא טרחו בגמ' לפרש משנתינו כן אלא על סוף המשנה והוא זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע מוכר אבל זו לא הראו עצמם בגמ' צריכים לפרשה כן יראה לי שבעל התלמוד המתין לה עד סוף המשנה מפני שהקושיא חזקה בה ביותר ובטעם אחר מצורף עם אלו והוא ענין הילך כמו שנבאר וכשתירצה על סוף המשנה עלה לו התירוץ אף על ראשונה ועל הדרך שביארנו:

6 ומ"מ גדולי המפרשים פרשו זכה אף על השדה והעבד ומטעם שבועת גלגול שבטענת הכסות ולמדין מזו שלא אמרו שאין שבועה הבאה על ידי גלגול מחייבת בשאין יכול לישבע אלא בגלגול הבא על חיוב שבועה שמטענת שמא אבל גלגול הבא על חיוב שבועה מטענת בריא אלא שיש לומר באותו חיוב שבועה שמשלם מצד שאינו יודע נגלגל עליו חיוב אחר מאיני יודע ולא נתישבו לי דבריהם:

7 מוכר אומר קטן מכרתי וגדול אומר איני יודע אין לו אלא קטן וזה פשוט אלא שמזכיר דרך החלוקות זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע מוכר שבועת מודה מקצת ועל זה הקשו בגמ' קושיא זו שהזכרנו מה ענין שבועת מודה מקצת בכאן שהרי שלש תשובות בדבר שאין כאן מין הטענה ושהעבדים אינן בני שבועה ושאף במה שמודה הוא טוען מסתמא הילך ופירשוה על הדרך שביארנו שזה טוען עבד גדול בכסות גדול ומודה לו הלה קטן בכסות קטן ובבגד מחובר ונמצא שנשבע על הבגד ועל ידי גלגולו נשבע על העבד שזוקקין את הנכסים שאינן בני שבועה על הנכסים שהם בני שבועה לישבע עליהן כמו שיתבאר:

8 זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ואף זו לדעת סמכוס אבל לדעת חכמים המוציא מחברו עליו הראיה והלכה כן:

9 זהו ביאור המשנה וכבר הבנת מתוך פירושה פסק הדברים שבה וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו בה דברים שראוי לתמוה עליהם ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

10 כל שמודה מקצת וטען הילך אם הפסיד הוא באותו מקצת כגון שאמר לו חתיכת בגד בת מאה אמה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא בת חמשים והילך והרי היא קרועה וחתוכה אין זה הילך וכמו שאמרו כאן בעבדא דקטעא לידיה שדה דחפר בה בורות שיחין ומערות ויראה לי שלא סוף דבר שעשה בידים אלא בכל שהוא חייב על אותו קלקול:

11 מי שגזל בהמה והזקינה הרי זה שנוי ומשלם כשעת הגזלה שהרי זקנה אינה חוזרת וכן הדין בכחש שאינו חוזר גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך שהרי הוקשו לקרקעות שאינן נגזלים:

12 כל שבועות שבתורה מוטלות על הנתבע ושלא לשלם ומ"מ חכמים תקנו בהרבה דברים לישבע וליטול כמו שיתבאר במסכת שבועות:

13 כבר ביארנו במוכר שפחתו וילדה זה אומר ברשותי והלה שותק שזכה הטוען מעתה אף בשתי שדות ושני עבדים זה אומר גדול לקחתי והלה שותק זכה:

14 כשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על כל שמחובר לקרקע ומ"מ אם טענו ענבים העומדות ליבצר ותבואה הראויה ליקצר והודה במקצתן נשבע כמטלטלין גמורים הואיל ואין צריכין לקרקע כלל שכל העומד ליקצר וליבצר לענין זה הרי הוא כקצור ובצור מעתה עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש אם עומדות ליבצר חייב שבועה ומה שיש לפקפק בזו מצד טענת הילך כבר ביארנוהו בפרק ראשון וזו היא שיטת גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים נותנין לה אף בזו דין קרקע ומ"מ אף לדעת גדולי הפוסקים לענין קנייתן הרי הם כמטלטלין שלא לקנות בכסף ובשטר וחזקה שכתלוש דמי ובתורת מטלטלין הוא נקנה וכן כתבו גאוני ספרד בגמ' בתרא פרק הספינה בסוגית הלוקח פשתן ששאלו בה משום דתלש כל שהו קני אלמא אינו כקרקע ליקנות כלו בחזקת מקצתו הואיל ועומדות ליבצר ואע"פ שלענין שבועה פסקו הם שאינן כבצורות הם מפרשים דוקא בשמסרם לשמירה ולא לתלישה אבל כל שמסרם לתלוש כתלושים דמו לענין שבועה וכן לענין אונאה ודוקא בשאין צריכים לקרקע כלל ומ"מ לענין שבועת השומרין אם מסר לחברו לשמור ענבים העומדים ליבצר הרי הן כקרקע ואינן בדין שבועה:

15 המשנה החמישית והוא מענין משנה שלפניה ולא מכונת הפרק כמו שביארנו במשנה שלפניה ואמר על זה המוכר את זיתיו לעצים ועשו פחות מרביעית לסאה הרי אלו של בעל הזיתים עשו רביעית לסאה זה אומר זיתיו גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו שטף נהר את זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו זה אומר זיתיו גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו אמר הר"ם מה שאמר בכאן יחלוקו הלכה היא לפי שההנאה לשניהם ביחד ובלבד שיאמר לו קוץ סתם ואם עשו פירות פחות מרביעית אין אדם מקפיד על זה ואם היה יותר יחלוקו אבל אם אמר לו קוץ לאלתר ואפילו פחות מרביעית הם לבעל הקרקע ואם התנה עם הלוקח ואמר לו קוץ כשתרצה ואפילו יותר מרביעית לבעל העצים ומה שאמר שטף נהר את זיתיו הוא בשנעקרו בגושיהם כלומר בעפר שבסביבות השרשים שיוכל האילן להסתפק בהם ושרשי אותו אילן קיימין באותן גושין ובכך יהיו הפירות שעושין כל שלשת השנים לשניהם ואחר שלש שנים הכל לבעל הקרקע כשיהיו גבוהים שלשה טפחים ושרשי אותם הזיתים קבועין באותן גושין:

16 אמר המאירי המוכר זיתיו לעצים כגון שהיו זיתיו רעות ומכרן לקוץ לשריפה ושיהה אותם בקרקע עד שהוציאו פירות אם הזיתים רעים כל כך שלא עשו רביעית שמן לסאה של זיתים ויש מפרשים לבית סאה קרקע שהזיתים נטועים בתוכה נטיעה הראויה לבית סאה ולא הוציאו רביעית שמן הרי אלו של בעל הזיתים ואין לבעל הקרקע בהם כלום בטל הוא במיעוטו ואם עשו רביעית ונחלקו בו בעל הקרקע ובעל הזיתים זה אומר זיתי גדלו וכלומר שאע"פ ששניהם גרמו מ"מ זית עיקר וזה אומר ארצי גדלה ר"ל שקרקע עיקר יחלוקו ופירשו בגמ' שאם מכר לו על מנת לקוץ לאלתר אפילו רביעית לבעל הקרקע הוא ואם מכר לו על מנת להשהותם כמה שירצה אפילו פחות מרביעית לבעל הזיתים ומשנתנו בשמכר סתם פחות מרביעית בטל הוא לגבי זיתים ואין אדם מקפיד עליו לתבעו רביעית אדם מקפיד עליו וחולקין ואין לומר בכאן מוציא מחברו שהדבר ידוע ששניהם גרמו והרי שניהם מודים זה לזה תנאי מכירתם אלא שזה אומר דעתי היה כך וזה אומר דעתי היה כך ומ"מ אם זה טוען בודאי על מנת לקוץ מכרתי וזה טוען בודאי על מנת להשהות מכרת רואין הזיתים ברשות מי ונעשה חברו מוציא וכו' ורביעית שאמרו פירושו רביעית אחר שיסלק ממנו כשיעור מה שהוציא במסיקה ודריכה ורביעית זה פירושו רביעית לוג:

17 שטף נהר את זיתיו פי' לא על זה שלקחן לעצים הוא חוזר אלא אחד שהיו לו זיתים חשובים בקרקע שלו ושטפם נהר ונתנם לסוף שדה חברו ונשרשו לשם והוציאו פירות זה אומר זיתי גדלו ר"ל שהם עיקר וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו וענין זה במקום שאין היאוש קונה בו כגון בעלים מרדפין או במקום שאפשר להציל ופירשו בגמ' דוקא שנעקרו בגושיהן בכדי שיכולין לחיות בעפרו שאף הוא פטור מן הערלה בכך אע"פ שנטעו במקום אחר ובתוך שלש שנים שנמצא שאין בעל הקרקע עושה לו כלום שהרי אלו מצד קרקעו אתה בא לא היה יכול ליהנות בתוך שלש אלא שמחמת גושיהן הוא ומ"מ חולק עמו מפני חסרון זריעת מקום האילן ואע"פ שאלו נטע הוא היה חסר מקום האילן ולא היה אוכל כלום בתוך שלש מ"מ הואיל ואלו נטע הוא מתחלה לא היה נוטע אלא נטיעות רכות ולא בעלות צל והיה זורע תחתיהן ירק שהיה נהנה בו כשיעור אכילת חציין של פירות אלו אבל לאחר השלש הכל לבעל הקרקע שהרי אומר אף אני היה בידי ליטע כשבא זה וניטע מאליו והייתי אוכל עכשו את כלן ואין לו לבעל הזיתים אלא דמי הנטיעות ואלו אמר זיתי אני נוטל בארץ ישראל אין שומעין לו משום חבוב ישובה ויש פוסקין כן אף בחוצה לארץ ומפרשים בשמועה זו ארץ ישראל קרקע של ישראל ואין דנין אותו כיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שבשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה שבשדה העשויה ליטע ונטעה טרח בכל עניני עבודת הקרקע אבל בזו לא טרח כלום והילכך אין לו אלא דמי הנטיעות:

18 זהו ביאור המשנה ועל הדרכים שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן: